תקופה האחרונה, באופן טבעי לסיום ההנקה.. אורן לוקח על עצמו יותר בכל מה שקשור בטיפול באלון. ופתאום אני מתחילה לשים לב לכל מיני דברים. אני שמה לב איך הוא מסדר לעצמו את הכריות כתמיכה לגב לפני שהוא מתיישב על המיטה ומאכיל את אלון. איך הוא דואג שתהיה כרית שתתמוך ביד שמחזיקה את הבקבוק בזמן ההאכלה. איך לפעמים, אורן ייקח לעצמו כמה דקות לאכול לפני שהוא מאכיל את אלון. אני שמה לב שברגע שאלון הולך לישון, גם הוא נכנס למיטה ונרדם.
וכשאני קולטת את המצבים האלה.. מיד מתחשק לי להקניט אותו. כאילו בצחוק כזה. על כמה שהוא חושב על עצמו. ומסדר לעצמו את הכריות כזה נוח לפני שהוא מתיישב. ואיך הוא דואג לאכול לפני שהוא מאכיל את אלון. ואיך באופן כללי הוא יודע גם לדאוג לצרכים שלו לפני אלון. ולפעמים יוצא ממני ממש לעג כלפיו ואני משמיצה אותו וקוראת לו אנוכי וחי בסרט.
ופעם אחת כשהתחלתי "בהומור" להקניט אותו, הוא אמר לי ברצינות ובסקרנות… "למה את אומרת לי את הדברים האלה?" והרגשתי כאב מפלח לי את בית החזה. בלעתי רוק וניסיתי רגע לנשום. למה באמת אני ככה משמיצה אותו? הרי אורן הוא אבא מדהים ושותף מלא לגידול הילדים. נוכח. זמין, אוהב, נגיש ולגמרי לגמרי שותף בנטל העבודה בבית ובטיפול בילדות.
נכון שבחצי שנה האחרונה אני יותר דומיננטית בטיפול באלון, ולאחרונה הוא יותר ויותר לוקח על עצמו בכל מה שקשור לפצפון. אז למה בעצם אני אומרת את הדברים האלה? למה אני פוגעת בו ככה? התיישבתי על יד אורן בספה ושמתי לב שהכתפיים שלי מעט שפופות. לקחתי נשימה עמוקה.. ועצמתי לרגע עיניים. הזמנתי את עצמי להקשיב פנימה, ללב שלי, לגוף שלי שמדברת אותי דרך כאבי השרירים שאוחזים אותי בגוף. מסמנים לי שיש בי צרכים שלא מקבלים מענה.
חשבתי על כל הפעמים שהתיישבתי על קצה המיטה להאכיל את אלון, והגב שלי כפוף, יוצר עומס על הגב התחתון ועל העורף. ועל הפעמים שאני מתיישבת על הקצה של הכסא, אוכלת במידה של דריכות כאילו כל רגע עומדים להקפיץ אותי. ועל איך אני מרימה להרגיע, מניחה במיטה, ושוב מרימה ושוב מניחה וכך שוב ושוב במהלך היום והלילה עד שהגוף שלי מבקשת ממני לעצור, לנוח ואני לא מקשיבה לה. ועל הפעמים שאני רעבה ונורא רוצה לשירותים אבל אני קודם כל ניגשת לאלון.
וכשאני כבר מסכימה לגשת אלי, לעצור, להקשיב.. זה בדרך כלל רק כשאני מגיעה לקצוות. לעומס יתר. וגם שם מלווה אותי קול פנימי שיש בו שיפוטיות כלפי הנכונות לטפל בעצמי, להעדיף את עצמי, לראות אותי.
"אני מקנאה בך" אמרתי בעצב מהול בהקלה "מהיום שאלון נולד.. הוא תלוי בי באופן מוחלט. אני לא ב א מ ת יכולה לעשות מה שבא לי. כי בא לי. אני תמיד חייבת לחשוב על אלון. ומה הוא צריך כרגע. וכל יציאה מהבית יכולה לקחת לי מלא זמן. וכל מחשבה על לקבוע משהו תמיד בסימן שאלה, כי אני לא יודעת איזה לילה יהיה לי. ואם יהיה לי בכלל כח לצאת לאנשהו. לעשות משהו" והרגשתי איך הדמעות זולגות על לחיי "וזה לא שאני מרגישה קורבן או משהו. אני אוהבת את אלון ואת ההורות שלי. אני אוהבת להיות עם הבנות. בסך הכל טוב לי. אבל זה כל כך תובעני. כל כך טוטאלי שלפעמים זה פשוט קשה מדי". הוא הביט בי בעיניים טובות. קשוב אלי. אמפתי.
"וכשאני רואה אותך מסדר לעצמך את הכרית, לכאורה זה נראה משהו קטן, אבל זאת תזכורת עבורי ל- כמה אני לא דואגת לעצמי. כמה אני לא רואה א ו ת י. ואני מקנאה. מקנאה שאתה חשוב לעצמך, ושם לעצמך כרית כדי שיהיה לך נוח, שתוכל להיות יותר נינוח גם עם אלון. מקנאה שאתה פשוט עושה תוכניות, וסוגר לעצמך ערב פה, וסופ"ש שם, ואני לא".
ופתאום, צללנו שנינו לשיחה שיש בה מקום לשנינו. מתקשורת מעליבה וביקורתית, הסכמנו לראות את הפגיעות, הסכמתי להביא אותי, להקשיב לי. להקשיב לו. זה איפשר אינטימיות ביננו. וזו גם היתה הזמנה לתיאום ציפיות חדש ביננו. להתבונן יחד על הפנטזיה לאמהות מסוג מסוים.. על התפקידים שכל אחד ואחת מאיתנו לוקחים ועל כמה תנועה מתאפשרת ביניהם, ביננו.
הזמנה להקשיב לצרכים של כל אחד ואחת, על השגרה היומית ומה זקוק להשתנות בה. מה זקוק להשתנות בנו.
וזו היתה גם הזמנה עבורי להתבונן על הקצוות שבתוכי..
ובמבט חומל, להזמין אותי יותר קרוב למרכז, יותר קרובה לעצמי