כבר כמה ימים שאלון בן החמישה חודשים חולה.
ובבית עוד שתי ילדות מקסימות שזקוקות להורים שלהן.
אז כשאורן יצא למשמרת לילה והבייביסיטר נפרדה לדרכה, ניסיתי להרגיע את אלון המנוזל בערסול שבין זרועותיי, בעוד אנה בכורתי, שכבה במיטתה ערה וגלי ישנה לצידה.
מדי כמה רגעים פותחת אנה את דלת חדרי ומייבבת בקול חרישי ״אני לא מצליחה להירדם״. ואני, אני רק רוצה לסיים עם ההרדמות ולהיכנס למיטה. ובראש שלי קול ברור וביקורתי כלפי אנה – מה היא רוצה ממני עכשיו, שתיכנס לישון כבר.
״תחכי רגע אני תכף אתפנה״ אני אומרת בחוסר רצון.. וכשזה מתארך.. אני עוברת להצעות ייעול ״אנה תרפי ואז תירדמי. אי אפשר בכוח״ אני פוקדת עליה בלחישה. לא מודעת כלל לאירוניה של הכח שאני מפעילה עליה ועל האווירה בסיטואציה. הכל תוך כדי שאני מנענעת קלות את היונק הקטן.
״אבל אמא״ היא שוב מייבבת ואני ממש מרגישה איך הדם עולה לי לראש. וכדי לא להעיר את אלון שעצם את עיניו בחיבוק שלי, שלחתי אותה לחדר שלה במבט נוזף.
התיישבתי על המיטה בכבדות וליבי נחמץ.
ניסיתי לעצור את האשמה שטיפסה בגרוני ולרגע יכולתי ממש לראות כמה אני לא באמת רואה את הילדה שלי. כמה אני לא רואה את הבקשה העמוקה שלה לאהבה, את הצורך שלה שאהיה איתה, אחבק, אלטף, ארגיע את הנפש הצעירה שלה שמתמודדת כל יום עם אתגרים חדשים בביהס, עם הצטרפות של אח חדש למשפחה.
נשמתי עמוק ושמתי לב כמה אני כפופה בזמן שאני מערסלת את אלון בזרועותיי. כמה מתח יש לי בעורף.
ואז הבנתי שלא רק את אנה אני לא רואה…
גם אותי אני לא רואה.
איך אני רצה מדבר לדבר. ממשימה למשימה. חוטפת משהו לאכול ממה שנשאר בארוחת הערב של הבנות תוך כדי שאני מסדרת את הכלים במדיח. ביס פה ביס שם. לא רואה את הצורך שלי לאכול בנחת, להיות במנוחה, בהרפיה. לא מתייחסת לעייפות שמצטברת בעצמותיי. לא באמת נוכחת. לא באמת רואה אותי.
לקחתי נשימה עמוקה. כזו שמגיעה עד לקצוות גופי. נתתי לשאיפה לרוקן מעט מהצער שעלה בי.
הנחתי את אלון במיטתו וניגשתי לאנה.
התיישבתי לצידה במיטה וליטפתי את גבה באיטיות ״אמרתי לאלון שהוא יצטרך לחכות רגע.. אחותו הגדולה זקוקה עכשיו לעזרה להירדם״ היא התבוננה בי במבט הרך והמתוק שלה, מתרפקת על המילים שכרגע שמעה, נרגשת מההכרה בה ובצרכים שלה.
בקושי כמה רגעים חלפו כשליטפתי את פניה והיא הרפתה לשינה עמוקה.
ישבתי שם עוד רגע והרהרתי במה שקרה.
רציתי שהיא תסתדר. הדפתי את הצרכים שלה ממני. ביקשתי ממנה לחכות ולחכות. זו היתה תמונת ראי לכל החלקים שאני הודפת ומשהה בתוכי.
רק כשהפניתי את תשומת הלב לגוף שלי, רק כשאיפשרתי לעצמי להרגיש בגוף את הצער והכאב שהתעוררו על הקושי הפיזי והמנטלי שהצטבר בתוכי בערב הזה ובכלל .. רק אז יכולתי להושיט יד לאנה. יכולתי להושיט יד לעצמי.
יכולתי לראות אותי. לראות אותה.