"אמאאאאאאאאא" אני שומעת צעקה מאחד החדרים ועוד לפני שאני מספיקה לענות היא מתחילה שוב "אמאאאאאאאא״ והפעם הצעקה מתגברת. מה עכשיו!אני אומרת לעצמי בלב. איזה בוקר סוער עובר כאן בבית..
"מהה?" אני עונה מהמטבח בחוסר חשק וממשיכה לקלף ולחתוך תפוחי אדמה, להשרות עדשים, לטגן בצל. הפעלתי מכונת כביסה? אני שואלת את עצמי ולא בטוחה בתשובה.
"אמא!" גלי מגיעה בסערה למטבח, מתלוננת בקול מחריש אזניים שאנה עשתה לה משהו. או שהיא עשתה לאלון. היה קשה לעקוב. מה יש לה אני חושבת לעצמי, גם אתמול אחה"צ היו לה הרבה התנהגויות מעצבנות כאלה.
מבירור חפוז הבנתי שזאת תפסה לזאת את המקום. ועכשיו אנה מנסה לגרש את אלון מהחדר שלו. לא הצלחתי לשמוע את כל הפרטים כי עשן יצא לי מהאוזניים. עזבתי את המטבח בהליכה נמרצת לכיוון החדר.
"די!" הרמתי את הקול בעצבים "מה יש לך?!" הטחתי בה. רציתי לנער אותה. כעסתי. הרגשתי שנמאס לי לשמוע את הריבים האלה. על אוויר הן יכולות לריב! אני שמה לב איך הגוף שלי מתחמם, הלסת מתהדקת, המבט שלי לא בפוקוס וכל כך הרבה תסכול, עייפות, כעס ומיאוס מציפים אותי מבפנים! ולפני שאני ממשיכה לירות עליה את כל הביקורת שצברתי עליה ועל החיים בכלל בימים האחרונים, אני נזכרת ש"הפגיעה מכסה על הפגיעות". הפגיעה מכסה על הפגיעות אני אומרת לעצמי כמו מנטרה. היא פוגעת באחרים כי היא מרגישה משהו, אני פוגעת כי אני מרגישה משהו.. משהו שלא קל להרגיש. אני כבר יודעת את זה בתוכי.
אני נשענת עם היד על המיטה של אלון, מניחה עליה מעט מהעומס שגואה בי ובקול קופצני ומתוסכל אני אומרת "גם אתמול היו לך התנהגויות כאלה.. תסבירי לי מה את מרגישה" לכאורה, אני מנסה להגיע לפגיעות שלה אבל הסערה בתוכי לא נרגעת. אני מבינה בראש, אבל הגוף עוד רועד, חם מהכעס. קשה להכיל את הכל אני אומרת לעצמי בלב ומשהו בקשיחות של הלב מתחיל להיסדק "תגידי לי מה הסיבה שאת מתנהגת ככה?!" אני שואלת כאילו זה דבר כל כך פשוט, להגיד מה אנחנו מרגישים בשעת כעס.. אני לוקחת נשימה עמוקה ועם הנשיפה אני מתחילה להסכים להרגיש את הקושי *שלי*. את הפגיעות שלי.. אני נדרשת בכל כך הרבה חזיתות (ילדים, בית, עבודה) והכל נורא אינטנסיבי ודחוס בבית. כל הזמן אני שומעת "אמא" והכל בתנאים של בידוד. והזמן שלי עם עצמי.. נעלם. בקושי יש לי רגע של שקט לבד. ואני אוהבת להיות לבד. לפעמים זה מרגיש כל כך הרבה.
בתגובה, היא דופקת עם הרגל על המיטה, שוב ושוב. אני מתבוננת בה, חלקיק שניה של בהירות. אני רואה את התסכול שלה. היא פוגעת כי גם היא חווה את הפגיעות שלה כרגע. ואיך היא תענה לשאלה – מה את מרגישה? היא בסך הכל ילדה. גם כשאני מוצפת לוקח לי זמן להבין מה אני מרגישה. כמו ברגע הזה. המחשבות חולפות בתוכי במהירות, מסתנכרנות עם הלב "אולי את בכלל לא יודעת עדיין מה את מרגישה?" אני אומרת בקול כבר יותר מפוכח, קצת רגוע, יותר פתוח.
"כן!" היא אומרת וזה נראה כאילו היא מצאה קצה של שביל לחוויה שעוד אין לה מילים "אני לא יודעת למה אני מתנהגת ככה" הרגל שלה הפסיקה לדפוק על המיטה ומבטה היה רך ומבולבל.
"אוי אנוש שלי.." נאנחתי בעדינות והושטתי לה יד "בואי, בואי נלך לחדר שלך ונדבר יחד" הצעתי והיא נענתה. נשכבנו שתינו על המיטה, ליטפתי את ראשה בעדינות ואמרתי ברוך "זה טבעי לפעמים לא להבין מה אנחנו מרגישים"
היא התרוממה מעט ותלתה בי עיניים גדולות "אמא, אני לא יודעת מה יש לי. אלון מעצבן אותי ואני מתנהגת אליו לא יפה, ואני רבה הרבה עם גלי ואני לא יודעת למה" אמרה בתסכול מהול בעצב.
"אלון מעצבן אותך וגם גלי, ואת לא מבינה למה.." הדהדתי את מילותיה, לקחתי נשימה עמוקה ועם השאיפה אמרתי "אנה חיים שלי, זה נשמע לא פשוט. גם התקופה הזו היא לא תמיד פשוטה"
"כן" היא השפילה מבט "זה קשה כל הזמן להיות בבית. ואני מתגעגעת לביה"ס"
"זה באמת קשה כל הזמן להיות בבית.. ואני ממש מבינה אותך.. את מתגעגעת לביה"ס" חזרתי אחריה. עוזרת לה להקשיב לעצמה. עוזרת לי להקשיב לה.
"כן. אני מתגעגעת לחברים.. לשחק ביחד.. לרדת לפארק, ללכת לסבא וסבתא"
" זה מצב לא פשוט… את מתגעגעת לשגרה שלך.. לדברים שאת אוהבת לעשות ועכשיו אי אפשר, הרבה השתנה וזה אחרת. זה משפיע על כולנו" מבטנו נפגשו בהבנה.
להתבונן, להתחבר פנימה להרגיש את הפגיעות, לתת מילים לחוויה, להביא הקלה לכל מה שנדחס בתוך הגוף והנפש, להיות.