דירת חמישה חדרים. מרפסת. זוג הורים. שלושה ילדים קטנים. חתולה. אוגר. והקורונה.
במבט ראשון, עם פתיחת משבר הקורונה, נרשמת התגייסות, התרגשות והרבה הרבה יצירתיות.. אני עפה על הבישולים, מכינה פעילויות, יוצרת, מציירת, קוראת עם הבנות סיפורים, עושה איתן כושר ומדיטציה, השכנים באים והולכים, מצטרפים לחגיגה, פותחת שולחנות יצירה, גועש, דבק, לגזור, להדביק למרוח, להימרח, שמות מוזיקה בקולי קולות ורוקדות עד שאנחנו צונחות מרוב צחוק על הרצפה, אופות לחמניות שמרים, עם שוקולד ובלי, עם קמח כוסמין לבן ועם מלא, לזניה צמחונית ודופקות שניצלים דק דק כמו שאלון אוהב.
ברקע גלי ואלון חולים. אורן ואני מגויסים, עובדים כצוות, העייפות מורגשת חזק אבל אנחנו רואים את הטוב. ויש טוב.
יום חמישי אחהצ, לפני שבוע, אני בונה את את הלו"ז לשבוע שמגיע. אני עדיין עובדת (במרכז לטיפול בילדים נפגעים מינית ומשפחותיהם) משבצת טיפולים. משפשפת את העיניים וקולטת שאורן יוצא לעבוד ביום ראשון ומלבד בוקר קצר בשלישי, הוא עובד רצוף עד חמישי.
וככה, בלי לחשוב פעמיים, אני יורה לכיוון שלו את הלחץ שלי. "תגיד להם בעבודה שלך שאתה חייב להישאר בבית", "אתה שומע אותי?!" אני מתרעמת "הילדים חולים" זורקת לאוויר. שוכחת שמולי נמצא השותף שלי. האהוב שלי. אנחנו מדברים על הדברים קונקרטית תוך כדי צעקות. אני פוגעת. הוא פוגע. הפגיעה שמכסה על הפגיעות, פגיעות שאף אחד/ת מאיתנו לא רוצה להרגיש. לא רוצה להראות.
ואז מגיע שישי בבוקר, אני מתעוררת לגוף כבד. מתעטפת בשמיכה, כמו מבקשת להסתתר לרגע מהחיים. אני מרגישה את זה מטפס לי בגרון. אני מתרוממת רגע כדי להשתעל (סתם שיעול רגיל, מסתבר שיש כזה בימינו) ומיד אחריו בוקע בכי מקוטע. כזה שהיה חנוק זמן רב מדי בתוכי.
הנה היא – הפגיעות. מבקשת מקום. דרך הגוף. דרך השיעול, הדמעות, דרך הלב.
שאיפה עמוקה נכנסת פנימה.. מרווחת את מה שנדחס בתוכי. ועם הנשיפה החוצה, גם הבכי מגיע. הפעם רצוף ועדין.
כמה הכל עדין. שברירי.
לפני רגע הכל היה ידוע ומוכר. קמים בבוקר, מפזרים את הילדים למסגרות, עבודה, קליניקה, חוגים, קניות, בילויים, משפחה. ועכשיו, השגרה הידועה התחלפה במציאות כאוטית, אנשים ברחוב עם מסיכות, וכפפות, צריך להמתין בתור לסופר, לדבר במרחק של 2 מטרים, להישאר עם הילדים בבית כל יום, כל היום.
והתנועה החדה הזו.. בין המציאות שהיתה למציאות שישנה היום, מגלמת בתוכה הרבה חוסר וודאות. מה יהיה? מה זה אומר? ועוד שאלות רבות שמבטאות את חוסר השליטה שיש לנו בחיים.
וכדי לא להרגיש.. את עוצמת השינוי.. הייתי מרוכזת בכל מה שאני מרוויחה. בכל המתנות שיכולות לבוא מהמציאות שנכפתה עלינו. ובתוך אילוצי התפקוד הרבים שיש עלי כאמא לשלושה קטנים, וכאשת טיפול לילדים והורים שזקוקים למרחבי סיוע ותמיכה.. שכחתי להרגיש אותי.
להרגיש את הפחד מלהישאר לבד עם שלושה ילדים קטנים. שניים מהם חולים. תינוק קטן ומנוזל שזקוק לידיים. למבט אוהב. לנחמה. ועוד שתי ילדות שמחפשות גם הן תמיכה, מחפשות את השגרה עם אמא שמחפשת שעות שינה. בלי סבאסבתא, בלי עזרה מבחוץ. בלי שגרה מוכרת. בלי רגע לעצמי. בלי חופש תנועה. פחד להרגיש כמה גם אני זקוקה. זקוקה לבטחון, ליציבות, לעזרה. מבולבלת מהמצב. גינות השעשועים סגורות, החרדה צפה באוויר, כמו חלקיקי הקורונה, מזכירות לכולנו כמה הכל שברירי, כמה הכל עדין.
אחרי שאיפשרתי לעצמי להרגיש את מה שהיה אצור בתוכי, והמשגתי לעצמי חלק מהרגשות והתחושות שמלוות אותי, קראתי לאורן לחדר. ביקשתי שישכב על ידי במיטה. הנחתי כף ידי בכף ידו וסיפרתי לו. מדי פעם הדמעות שלי זלגו, ואיתן המילים. וכשסיימתי לדבר, כמו במטה קסם, גם אורן מצא מילים לבטא את הרגשות שלו. ובשיחה הזו, לא הכל היה ברור, ולא נמצאו עדיין פתרונות (אח"כ הם הגיעו) ולא ידענו מה יהיה, אבל לפחות הפעם היינו יחד ולא אחד נגד השניה. הפגיעות, קרבה ביננו.
אני משתפת את הסיפור שלי, ומבקשת לסמן שלושה מקורות סיוע מתוכו, שאולי יוכלו לתת השראה להתבוננות על היחסים שלכם בבית עם בני ובנות משפחותיכם:
1. הפגיעה שמכסה על הפגיעות – הרבה פעמים אנחנו פוגעים באחרים וגם בעצמנו מתוך איזושהי פגיעות שקיימת בתוכנו. הפגיעות הזו מבטאת צרכים רגשיים עמוקים שמבקשים מענה וביטוי. בסיפור שלי.. אורן ואני התחלנו לדבר בתוקפנות אחד לשניה וכך לפגוע זה בזו במקום להתחבר לפגיעות שכל אחד מאיתנו הרגיש/ה. הפגיעות שלי היתה הפחד להישאר עם הילדים והעבודה שלי לבד בבית ושהוא ילך לעבודה. הפגיעות שלי מבטאת את הצורך העמוק בבטחון, ביציבות, בתמיכה. והפגיעות של אורן היתה הפחד שהוא לא יוכל לתת למשפחה שלו את התמיכה שהיא כרגע זקוקה. התעורר בו קונפליקט בין האחריות שלו כלפי עבודתו והאחריות שלו כלפי משפחתו. התעוררה גם אשמה בשל כך. והרבה פעמים כשאנחנו חווים אשמה.. אנחנו מתגוננים ותוקפים בחזרה – פוגעים.
2. להזמין אותנו להסכים להרגיש – לתת מקום לפגיעות. במקום לפגוע, להסכים להרגיש את הפגיעות, את הפחד, את החששות, את החוסר הוודאות, את ההבנה שאין לנו באמת שליטה על הדברים. ואולי.. אם נסכים להרגיש, הצעד הבא, יהיה להסכים להראות את הפגיעות שלנו. לשתף ולתת לה מילים.
3. להקשיב לגוף – הגוף מאותת לנו כל הזמן. מזמין אותנו להתחבר פנימה. להיות בסנכרון עם החלקים שלנו. האיברים שלנו. עם הרגשות והתחושות שלנו. וכשהעולם בחוץ מתקיף את המוכר, את הקיים, את הידוע. הגוף מגיב. מבקש מאיתנו להתבונן, להרגיש ולחוש. מבקש מאיתנו להיות איתנו.
ולסיום, הקורונה נוכחת נעדרת בו זמנית. אויב שתוקף מבפנים, כזה שלא רואים אותו, מגיפה עם יחסי ציבור אדירים. מתח שחודר את קירות הבית, את התאים של הגוף, את חדרי הלב.
והמציאות כרגע מאוד מציפה. היא מאתגרת את מערכות ההתמודדות שלנו. היא משפיעה על היחסים שלנו עם אהובינו. וחשוב לי להגיד – מותר לנו להרגיש את כל מה שאנחנו מרגישים. מותר לנו להרגיש את כל מה שעולה בנו. ולזכור שהתקופה הזו מאופיינת בגלים.
לעיתים יהיו תנודות קיצוניות בין היש לאין.
בין הטוב לרע.
בין מציאות לדמיון.
כמידת האפשר.. תנו לתנועה הזו להתקיים. היא זמנית. היא תחלוף.
לעיתים, זו בקשה מוגזמת להתמסר ללא נודע. לפעמים אין לנו ברירה.
ואז, כשמרפים, לתוך מה שיש, אולי נכנעים?
אפשר אולי להרגיש את ההקלה.
גם אם רק לכמה רגעים..