השבוע היה לי לא פשוט.
ההתעוררתי לצליל הצומרני של השעון המעורר. גררתי את עצמי בשש ועשרים בבוקר מהמיטה, וחזרתי לסרט הנע של חיי. להרתיח מים, קופסאות אוכל בשורה, גלי ביקשה כריך עם טונה, מלפפון ירוק חתוך לפסים, חביתה. מה אנה ביקשה? אני מגרדת את הראש.. אה, פרוסות עם סלומון וגבינת שמנת, זיתים, קרקרים וגבינה לבנה. מבט חטוף אל השעון מראה לי שהזמן חומק לי בין האצבעות. כבר עשרה לשבע. אני מעירה את הבנות וכל אחת בתורה אומרת בלחישה "אני לא רוצה לקום. אני עייפה" ומפנה לי את הגב. "גם לי היה קשה מאוד לקום בבוקר" אני משתפת, משתתפת, מסכימה להרגיש את הקושי. ליטפתי להן את הגב והצעתי שיקחו לעצמן עוד רגע לפני שהן קמה.
כמה חשוב לקחת עוד רגע..
אלון התעורר, החלפת חיתול, ארוחות בוקר, המים זורמים בברז, מישהי צועקת איפה מברשת השיניים שלי, הצלילים בבית מצטופפים כמו הקצב של מחוג השניות בשעון.
הצלחנו להיפלט לאוטו באיחור קל ואז גיליתי ששכחתי את טפסי הצהרת הבריאות. שיט. "תחכו באוטו עם אלון טוב?" אני ממהרת לחזור לחפש את הדפים שהדפסתי אתמול. פפפפפפפפפ אני צמאה. לא הכנסתי כלום לפה. תזכורת: לשים את הצרכים שלי גם בעדיפות. איכשהו, גם זה מרגיש כמו מטלה שצריך לבצע בימים אלה.
סיימתי לפזר את כולם. נסעתי הביתה בדרך שעד לא מזמן הייתה ריקה, פתוחה, שקטה.
ועכשיו, הכבישים סואנים, יש עיכובים, כולנו חזרנו למטריקס של החיים.
אני סוגרת אחרי את דלת הבית. מועקה מטפסת לי בגרון אבל אין לי ממש זמן אליה. עוד רגע אני מתחילה השתלמות מהעבודה שלי. מכינה קפה, פרוסה עם גבינה צהובה ומתקתקת עוד כמה מטלות בית לפני שאני מתיישבת מול הזום.
בצהריים, רגע לפני שיצאתי לאסוף את הבנות, הסכמתי לעצור רגע ולהקשיב פנימה לקצב שלי המבקש מקום. המבקש להאט.
החזרה להפעלת המשק, למסגרות החינוך ולעבודה מביאה איתה מקצבים שונים. וכך, החיים חוטפים אותנו לתוך שגרה מלאה בעשייה ברוכה.
לצד זאת, לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו רודפים אחרי המשימות, אחרי התוצאות, אחרי הזמן. רוצים להספיק, לעמוד ביעדים שהציבו לנו, שהצבנו לעצמנו.
ובתוך הקצב של החיים, המשתנה תדיר, יש אותי.
יש את הקצב האישי שלי. גם הוא, דינמי ומשתנה בהתאם למה שעובר עלי.
לעיתים קרובות אני נאלצת להתאים את עצמי לדרישות החיצוניות ואז אני זונחת אותי ואת התנועה הטבעית שלי המבקשת מקום.
לעיתים אני דוחפת את התנועה, דוחקת בה להגיע.. מפעילה מניפולציות כדי שהדברים יקרו. ובדרך, שוב, אני נדחקת הצידה, לעיתים אף נשמטת.
ובתוך כל זה אני מבקשת לעצור, להתבונן על הבחירות שלי, על הלחצים מבחוץ, ולהקשיב הקשבה עדינה למה שאני זקוקה, לתנועה שרוצה להגיע.
וככה, פניתי מקום לדמעות שביקשו לסמן את הקושי בשינוי, במעברים החדים של החיים, את הצורך העמוק במרווח של נשימה. את הבקשה להדרגתיות.
ואת ההזמנה להרפות אל תוך הידיעה, שלדברים יש את הקצב שלהם.
מתוך ההבנה וההקשבה הזו, יכלו להגיע בחירות קשובות יותר לצרכים שלי, לצרכים של הילדים, לצרכים הזוגיים, לדרישות של החיים.
כל רגע יכול להיות עבורנו הזדמנות להתבונן, להקשיב, לסמן, לתת מקום לפגיעות, לפגוש משהו בעצמנו שזקוק לעיניים טובות.
"כל הדברים היפים באמת,
מתגלים בזמנם
האיטי,
הבלתי מתחשב".