בשבוע שעבר חזרנו הביתה עם קניות, חיכו לי כמה משימות ואנה ביקשה שאלך איתה לפארק. עניתי שלא מסתדר לי עכשיו, הסברתי לה מה הדברים שאני צריכה לעשות, והצעתי לה לשחק במשהו אחר. היא התיישבה על הספה ושוב פעם שאלה אותי אם אחרי שאני אסיים להחזיר את הדברים למקום ארצה ללכת איתה לפארק. אז המשכתי לענות בסבלנות.. שלא. והצעתי, שכשאבא יקום מהשינה (לפני שהוא יוצא שוב למשמרת לילה) שתשאל אותו אם הוא מסכים ללכת איתה לפארק. ועובר עוד רגע והיא שוב פעם אומרת בקול נרגש ומשתוקק "אוף, אמא אני ממש רוצה ללכת לפארק".
"אני עניתי לך.." השבתי בקוצר רוח "תשאלי את אבא כשיקום.. אני לא יודעת מתי הוא יתעורר. האמת, שאני לא מאמינה שהוא ירצה ללכת לפארק כי מזג האוויר לא משהו.. והוא רק יתעורר משינה. אבל תשאלי אותו" אני אומרת לה תוך כדי סידור מצרכים בארונות.
"אמא" היא מסתכלת עלי בפליאה "למה את לא מאמינה?" עוצרת לרגע ושואלת שוב "למה את לא מאמינה שזה יקרה?"
הפסקתי לסדר את הדברים והתבוננתי בה. למה אני באמת לא מאמינה שזה יכול לקרות?
הרגשתי איך ליבי מתכווץ.. תאכלס אני לא מאמינה שהוא באמת ילך איתה לפארק, אז אני רוצה להגן עליה מפני האכזבה שעלולה להיות כשתשאל אותו אם ילך איתה. אני רוצה להנמיך לה ציפיות. להכין אותה כבר מעכשיו ל"לא" שעלול להגיע..
אז למה מלכתחילה הצעתי את האפשרות שאורן יקח אותה לפארק אם הסיכוי נמוך ממילא?
אני לוקחת נשימה.. ובתוכי אני מבינה שזה עמוק יותר. אז אני מזמינה את עצמי להקשיב לתנועה העדינה של הרגשות כשהם מתערבבים יחד בגוף..
אני לא רק רוצה להגן עליה מפני האכזבה. אני רוצה להגן גם עלי.
כילדה, כשהיה משהו שממש ממש רציתי אז לא בדיוק אמרו לי כן, ולא בדיוק אמרו לי לא. זה היה תלוי בכל מיני דברים שלא תמיד שיתפו אותי בהם. לא באמת ידעתי איך סיפור הבקשה שלי יגמר. הייתי מנדנדת כדי שיקשיבו לי, כדי שמה שרציתי יתגשם. והם בתגובה, לא רצו לאכזב אותי אז כדי שאני "ארד" מהם.. היו "מורחים" אותי, מבטיחים לי הבטחות, וגם אותם לא בהכרח היו מקיימים. העיקר שאני אפסיק לנדנד או לבכות. העיקר שאני לא אתאכזב. כי לרגש הזה אין מקום.
והנה, אני עושה אותו הדבר עם אנה. קשה לי להיות זו שאומרת לה לא. זו שמאכזבת אותה. אז במקום לשאת איתה את התסכול והאכזבה שמה שהיא כל כך רוצה לא יקרה ועוד בגללי, אז אני פשוט מעבירה את תפקיד המאכזב לאורן. שהוא יתמודד עם זה. ופה, אני כבר יודעת שהסיכוי שהוא יענה לבקשתה הוא נמוך.. אז אני גם טורחת "לקרר" לה את ההתלהבות. להכין את הקרקע שלא תבוא אלי בטענות כשהוא יסרב לה. ולקוות, שהיא תתעסק במשהו אחר ו"תשכח" את הבקשה שלה.
מדהים כמה היחסים שלנו עם ההורים והסביבה הקרובה לנו בגיל הילדות.. משפיעים עלינו עד היום.. ואיך חלקים מתוך הסיפור שגדלנו לתוכו, משתחזרים ביחסים שלנו עם אהובינו היום.
נשמתי עמוק והנחתי יד על ליבי. מזכירה לעצמי שמותר לי להרגיש את הכאב שבלאכזב. עצרתי את הסידור של הקניות וניגשתי לשבת ליד אנה "מתוקה שלי, את ממש רוצה ללכת לפארק.." השתהיתי "ואני מצטערת שאני לא הולכת איתך" העיניים שלנו נפגשות לרגע של קרבה, מאפשרות לרגש מקום "ואת צודקת, אני ממש ממש מקווה שאבא ילך איתך לפארק… ואם זה לא יסתדר, אז מחר יכול להיות יום טוב שנלך יחד".
היו גם דמעות, וכאב, ותסכול כי זה חלק ממה שאכזבה מעלה בנו..
אבל הפעם.. יכולתי להיות איתה. יכולתי להיות גם איתי.