לא כל הרגעים נגמרים ככה.
לפעמים זה נגמר בכעס, בדמעות, בהאשמה ואשמה..
חלק בלתי נפרד מהדרך..
וכשהערב מסתיים ככה..
זה הופך את הדרך לכזו שטוב לגוף ולנפש לצעוד בה.
השבוע התיישבנו אנה ואני לשחק משחקי קלפים ודוקים על השטיח בסלון. היא החזיקה את חבילת הדוקים, פיצלה אותה לשתים והודיעה לי "ככה אנחנו משחקות, עם שתי חבילות" ואני תהיתי מדוע היא מפצלת את החבילה, ועוד לפני שהספקתי לשאול היא אומרת בקול ברור "אני מפזרת וגם מתחילה!" ולא ממתינה לראות מה התגובה שלי.
אני בולעת רוק. מרגישה התחלה של כעס מהול בעלבון מטפס ממעמקי הבטן.
איך שהיא משחררת את הדוקים.. אני נפעמת מהסידור המרווח ביניהם. ומבינה שפיצול של החבילה מקטין את דרגת הקושי ומאפשר למי שמתחילה לאסוף בקלות כמה שיותר דוקים.
אחרי שמחצית מהחבילה כבר בידיה היא סוף סוף מרימה מבט מרוצה ואומרת לי "עכשיו תורך!"
הפרצוף שלי מתעקם אפילו שניסיתי שלא, אבל אני לא אומרת כלום, ומזכירה לעצמי שאני כאן המבוגרת האחראית, היא בסך הכל בת 7, ושיאללה מה אני עושה סיפור אז אני מנסה להרים דוק "הזזת! הזזת!" היא אומרת בלי לנשום.
"אבל אני לא הזזתי!" אני מתגוננת.
"את כן! את כן הזזת! אני ראיתי! " היא מזדקפת ולא משאירה מקום לבלבול
הנשימות שלי הופכות קצרות ושטוחות ואני שמה לב שהכעס כבר מטפס לי לאזניים.
בינתיים שוב מגיע תורי ובמזל גדול אני מצליחה לחלץ דוק אחד וכשאני ניגשת לנסות אחד נוסף היא אומרת בקול חזק "הזזת! הזזת!" ומהלחץ אני משחררת אותו ונוצרת קומבינציה חדשה שמאפשרת הפעם להרים את הדוק בלי להזיז דוקים אחרים "עכשיו תורי" היא אומרת וחוקרת בשביעות רצון את הקובינציה החדשה.
"אבל אבל לפחות תני לי לקחת את הדוק הזה, תראי זה לא פייר עכשיו הכל יותר קל לך בגלל ש.." אני קצת מגמגמת והיא קוטעת אותי ומסבירה לי בנימה מטיפה "ממש לא! את הזזת אז נפסלת! נפסלת!" והיא חוזרת למלאכת הדוקים הקפדנית והמצליחנית שלה.
בשלב הזה כבר שכחתי בת כמה אני וצרור של מחשבות עפו לי בראש – מה יש לה?? מה היא חושבת לעצמה, אי אפשר לנשום פה במשחק הזה, עוד לא הספקתי לעשות מהלך וכבר היא אומרת לי שהזזתי, איזה שתלטנית! אני צועקת בראשי "אנה זה ממש לא בסדר!" אני כועסת כבר בקול "זה לא כיף לשחק איתך" ורגע לפני שאני ממשיכה להטיח בה את המחשבות שנאספו בתוכי, אני עוצרת רגע לנשום.. בתוכי אני יודעת כבר שטמונה פה מתנה.. ומוציאה נשיפה גדולה וארוכה החוצה "פפפפפפפפ" ומרגישה איך הגוף מגיב מעט בהקלה. ומזמינה את עצמי רגע לעצירה, לרווח מקום בתוכי כדי שאוכל להקשיב למה עולה בי, ולמה שהילדה שלי מספרת לי דרך המשחק.. היא רוצה להחליט עלי, להשתיק אותי, לנהל את המשחק, היא לא רואה אותי ,את הרצונות שלי. אין הנאה. התחרותיות חזקה פה. ואני מרגישה עלבון, כעס וצורך להחזיר, להיאבק, להשתלט בחזרה.. וככה תוך כדי שאני מאפשרת לרגשות, למחשבות ולתחושות שבי מקום.. אני מרגישה כאב וצער על מה שהילדה שלי מתמודדת איתו. אני פתאום קולטת שהשנה היא עלתה לכיתה א' והרבה השתנה. החופש שהיה לה בגן התחלף בכללים של בית הספר. יש צלצול מתי להיכנס ולצאת, כולם יושבים מאחורי שולחן וצריך להיות בשקט. אסור לדבר. אסור לצאת ולהיכנס מתי שרוצים. ובטח ככה גם החברים והחברות משחקים איתה.. התחרות קשה, אף אחד לא רוצה להפסיד, כולם נלחמים ונלחמות לנצח והיא מתמודדת עם כל זה, מביאה את זה הביתה, למשחק, ליחסים ביננו, פורקת, מעכלת את היום שהיה.. וליבי נפתח ובמקום להמשיך לכעוס בקול אני אומרת בשקט "זה ממש קשה כשאין מקום במשחק גם למה ששתינו רוצות" היא מרימה מבט אבל עדיין לא ממש מגיבה "ככה משחקים אצלכם בבית הספר?" אני מפריחה שאלה לאוויר
לפעמים.. כן.. " היא עונה ואנחנו ממשיכות במשחק.. אבל הפעם משהו באינטנסיביות של מקודם נרגע. אצל שתינו.
בערב לפני השינה, שכבתי לצידה במיטה. "אמא" היא אומרת לי בקול סוער "יולי כל הזמן מנצחת אותי בדוקים. היא כל הזמן אומרת לי שאני מזיזה. ואמא, אני נשבעתתתת לך שלא הזזתי " פניה מביעות תסכול ועצב.
"זה באמת נשמע מאוד מתסכל. שכל הזמן חושבים שאת כן מזיזה כשאת לא" אמרתי וליבי יצא אליה. הנה, היא עושה מקום בתוכה.. נותנת מילים לתחושה.. לחוויה..
"וכשכאבה לי הבטן וניסיתי לקרוא לשני (עוזרת ההוראה) היא אמרה לי שששש ועשתה לי ככה" היא מדגימה איך שני הצמידה את האצבע המורה לפיה בתנועה של תהיי בשקט "ואמא" היא עוצרת לקחת נשימה "זה לא היה לי נעים" קולה עצוב ופניה נפולות.
הרגשתי איך הלב שלי כואב יחד איתה.. איך אני רוצה להגן עליה מהעולם, מרגעים של כאב, של דחייה ועלבון, מרגעים שקולה לא נשמע. נשמתי עמוק ואמרתי "אנושקה, רצית להגיד לה שכואבת לך הבטן ובמקום להקשיב לך היא אמרה לך להיות בשקט״ וממש רציתי להגיד לה שזה בטח פוגע וכואב אבל במקום להגיד לה איך היא וודאי מרגישה.. התאפקתי עוד קצת והעברתי אליה את השאלה ״ואיך הרגשת אהובה שלי?"
"לא נעים אמא" היא התכווצה
"זה מעליב. גם אני הייתי נעלבת" וליטפתי את שערה.
רציתי להגיד לה ששני, עוזרת ההוראה, בטח לא התכוונה להעליב, שבכיתה יש כללים, שהיא רצתה שיהיה שקט כדי שאפשר יהיה להקשיב למהלך השיעור, שזה נורא קשה כמעט 30 ילדים.ות בכיתה… אבל לא אמרתי כלום.
רק נתתי מקום לכאב שמופיע כשלא רואים אותנו, כשלא קשובים אלינו.
הייתי איתי,
הייתי איתה.