לפעמים, כשאחת הבנות מתעוררת בלילה מחלום רע, הן יודעות שאם הן רוצות הן יכולות לגשת אלי. ואני מתעוררת, נשכבת לצידן במיטה, ובקשב רב (ולא תמיד עם רצון מלא מצידי כי בכל זאת אמצע הלילה), הן מבקשות לספר לי את החלום. ובמקום הזה, בין שינה לערות, בתוך חיבוק קשוב לרחשי הלב והנפש, אני מהדהדת מילה במילה את החלום שהיא מתארת. שוהה איתה בדיוק ברגע שבו היא החסירה פעימה. מנרמלת, מציעה רגשות כמוסים בחוויה שלה (למשל- זה באמת נשמע מבהיל, זה טבעי להרגיש ככה..) והיא פוגשת את עצמה מחדש דרך החלום, והפעם אני עדה שלה, מלווה אותה פסיעה פסיעה.
ובדכ, כשמגיעות לסוף החלום, אני שואלת אם אפשר להמציא סוף אחר לחלום?
וכך נולד נרטיב חדש, פרי נפשה ודימיונה, שם לרוב היא מוצאת כוחות קסומים בכיס מעילה, או בתיק הצד שפתאום מצאה בשביל, מוצאת וממציאה דמויות משמעותיות המצטרפות באורח פלא ועוזרות לה לסלק את מקור האימה. ועוד כל מיני טופינים של הדמיון.
שם, בין הרגע הזה לרגע הבא, הכל אפשרי.
וכך קרה גם אתמול בלילה, היא התעוררה לקרוא לי, נשכבתי לצידה והקשבתי.
הקשבתי לפעימות מילותיה האיטיות, בשל שעת לילה מאוחרת, בשל נפש המבקשת גם היא להאט.
היו שם כמה חברים שלה שהתקבצו סביב התיק.. מישהו פתח ומשהו קפץ משם.
ואני חוזרת אחריה, מילה במילה.
“הרגשתי מפוחדת כל כך״ היא אמרה. הרגשת מפוחדת.. חזרתי אחריה ועיניה נעצמו.
ליטפתי את שערה הרך ״אהובה שלי..מותר לפחד..״
חשבתי לעצמי שהפעם אין צורך בסוף אחר לסיפור,
והתבוננתי בפניה השלוות..
רק הוספתי בנחת ובלחישה רכה ״מותר לפחד״..