גלי בת החמש הולכת לגן שאחותה הגדולה למדה בו. ולפני זמן מה, ביקשה אנה מגלי, להגיע לגן שלה (שבעבר, כאמור, היה גם הגן של אנה) כדי להעביר פעילות לילדי וילדות הגן.
גלי שמחה על ההצעה וכך יצא שהשבוע, אנה הגיעה לגן להנחות ולהדגים מסלול בוקר ספורטיבי לכולם. ההצלחה היתה גדולה. כולםן נהנו ואנה ביקשה להישאר בגן ולא ללכת לביהס. הסכמנו.
כשאספתי אותן, אנה סיפרה בהתרגשות שהיה לה כיף, שהיא עזרה למי שהיה צריך, ושהיא עשתה מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה.
ומהרגע שנכנסנו כולנו הביתה, ההתנהגות של אנה השתנתה. היא ביקשה שנרים אותה על הידיים. נשכבה על המזרן של אלון והחלה להשמיע קולות ותנועות של תינוקת. היא ביקשה שנשחק משחק בו היא תינוקת ואני מטפלת בה כמו שאני מטפלת באלון (בן החמישה חודשים). זרמתי איתה. עד שבנקודה מסוימת הרגשתי מיצוי ורציתי לעבור הלאה. אבל היא לא רצתה להפסיק. להיפך, המשחק של אנה הפך יותר ויותר תובעני. מה שגרר חוסר סבלנות מצידי. ולפני שהתחלתי להגיב בקוצר רוח.. אורן שבדיוק שטף כלים במטבח, אמר בנונשלנטיות ״אנה.. אתמול היית ילדה בכיתה א׳, היום ילדה בגן טרום חובה, ועכשיו את תינוקת״.
ופתאום נזכרתי! איך דנה הגננת דיברה בקול מתוק ומתיילד לחלק מהילדים.ות.
איך מי שלא רצה להשתתף יכול היה לשבת בצד ופשוט לנוח. איך הגננת ליטפה, חיבקה, איפשרה, שאלה, הקשיבה, עירסלה בדיבור ובמגע המנחם והעוטף שלה את כל הילדים הקטנים והמתוקים.
והנה, אנה הילדה הבוגרת שעלתה השנה לכיתה א׳, חוזרת לחיקה של הגננת האהובה שלה, חוזרת להיות אותה ילדה בגן שמותר לה. מותר לה להיות קטנה, מותר לה לא לדעת. מותר לה לדבר מתי שהיא רוצה, ולשתות מתי שהיא רוצה. ללכת לשירותים מתי שהיא רוצה. ובכיתה א׳ יש כבר כללים, וסדר, והרבה פחות גמישות. ואולי זאת הדרך שלה לבטא את כאבי הגדילה האלה.. את הגעגוע, את הפחד מלהיות רק בוגרת וגדולה ולאבד את הילדה הקטנה שעדיין זקוקה.. שעדיין רוצה..
ואיך שנתתי מקום לכל המחשבות והרגשות האלה בתוכי, והסכמתי לראות מעבר להתנהגות הגלויה לעין, חשתי איך אני מתרחבת לקראתה.
״אנה.. אפשר לחבק אותך ולשתף אותך במחשבות שלי?״
והיא זוחלת אלי כתינוקת, מצמידה את לחייה לבית החזה שלי. ממש כמו שאני מערסלת את אלון.
״אבא אמר אמר את המשפט הזה.. ופתאום חשבתי על היום שבילית בגן, ושמעת את הגננות מדברות בקול קצת תינוקי לילדים.ות, איך הן מלוות, עוזרות, מטפלות בכולם, מכינות אוכל ומגישות, מנגבות את האף ואת הטוסיק למי שצריכה. לא כמו בבית הספר שמצפים מהילדים.ות להתנהגות בוגרת יותר״ עצרתי רגע לנשום את המילים ״מצפים להתאפק. לעמוד בכללים.. ושאולי התגעגעת להרגיש ככה קטנה ו..״ עוד לא סיימתי להגיד את המשפט.. ואנה מתפרצת בבכי עמוק וחשוף. מעיניה יורדות דמעות שמבקשות לרפא כאב עמוק שחיפש מקום. ״אהובה שלי״ אני מלטפת את מצחה ושערה ״בשבילי את תמיד תהיי קטנה. וגם גדולה. ומה שתרצי. תמיד תמיד תוכלי לבקש ואני אתן לך חיבוק כזה כמו עכשיו..״ והיא כמו מתרפקת על המילים, על המגע העוטף.. וקולה רך ״גם כשאני אהיה ממש גדולה? בת 17?״ היא שואלת ברצינות גמורה והדמעות זולגות מעצמן.
״ברור״ אני עונה ״ גם כשתהיי יותר גדולה מ17. את יכולה לבקש חיבוק כזה של פצפונת״ והרגשתי איך אני מערסלת גם את הילדה הקטנה שבתוכי
