אחרי הלידה (בחודש אוגוסט), היינו אורן ואני עם הבנות והתינוק החדש בבית כמעט חודשיים יחד. בלי עבודה. בלי ביהס. בלי גן. מקסימום זמן איכות משפחתי.
חודשיים שאנחנו מתנהלים מתוך הקשבה והתחשבות זה בזו. עובדים כצוות, חולקים בנטל, משתפים פעולה ונהנים מהזמן המשפחתי האינטנסיבי שנולד מכורח הנסיבות.
ובשבוע האחרון שלפני החזרה של אורן לעבודה.. התחילו ביני לבין אורן וויכוחים וכעסים. על חלוקת התפקידים, על המשימות והתחזוקה השוטפת.. פתאום התחלנו להתחשבן, לשים לב לקטנות. שנינו הרגשנו שלא רואים את הצרכים שלנו. והוויכוחים החריפו כשאורן חזר רשמית לעבודה.
אחרי שבוע- שבועיים כאלה של שגרה חדשה בהם כולנו מתמודדות עם החזרה של אורן לעבודה, אני קולטת כמה אני מתגעגעת אליו. כמה אני מתגעגעת לנוכחות השלווה והתומכת שלו. וכמה חסרה לי העזרה הפיזית, המילה הטובה, החיבוק והאהבה שידענו לטפח בתקופה שהיינו יחד-בלי-הפסקה אחרי הלידה.
ותוך כדי שהדמעות זולגות מעיני, והגוף שלי מתרכך ומשחרר מעט מהנוקשות שאחזתי בה כהגנה. אני מצליחה לשתף אותו בכאב שחסרונו גורם לי. אני פתאום מבינה, איך היינו שנינו חייבים ״לקלקל״ ולריב אחד עם השניה בשבוע האחרון לחופשת הלידה המשותפת. זאת היתה הדרך שלנו להימנע מלהרגיש את הכאב שהתעורר מהפרידה הקרבה. זאת היתה הדרך שלנו להימנע מלהרגיש את האהבה והעוצמה המשפחתית והזוגית של הביחד שידענו כל כך טוב ליצור.
העדפנו לכעוס, להיפגע ולריב כדי להצדיק בעיני עצמנו את העובדה שעכשיו כבר לא נהיה יחד כמו שהיינו בתקופה המדהימה הזו אחרי הלידה. אם גם ככה אנחנו רבים, פוגעים ונפגעים אז כנראה שעדיף שהוא לא יהיה איתי. כנראה שעדיף שאני לא אהיה איתו. רק כדי לא להרגיש כמה אנחנו רוצים עוד מהביחד הזה. כמה היה לנו טוב.
ופתאום.. התאפשר לי גם להרגיש, כמה אני זקוקה לתמיכה, לעזרה פיזית ורגשית בתקופה הכל כך אינטנסיבית הזו שאחרי הלידה. ואיך הנזקקות הזו הסתתרה היטב בתוך הריב, הכעס.. לא מאפשרת לכאב, לגעגוע ולפגיעות מקום בתוכי. מקום ביננו.
וככל שאיפשרנו ללב, עם כל מה שיש בו, פשוט להיות..
ככה הרגשנו קרובים יותר זה לזו.
קרובים יותר לעצמנו.