את הימים האחרונים אני מעבירה תוך כדי דכדוך קל. המעבר בין השנה החולפת לשנה החדשה, מזמין לכל מיני פוסטים בעלי חזון והשראה לקראת השנה הבאה עלינו לטובה.
ואני?
אני מוצאת את עצמי מרוחקת, מתקשה למצוא מילים לסכם את מה שהיה, ולייצר השראה לקראת מה שעתיד להיות.
אני כאן, ברגע הזה, והוא מרגיש לא פה ולא שם.
הימים האלה, של חג בצל הסגר, מכבידים עלי, ואני חשה ריקנות.
יותר מדי זמן המציאות מהתלת בנו, מהתלת בי.
כן מסגרות לילדים, לא מסגרות לילדים, כן בידוד לא בידוד, כן עבודה לא עבודה, כן מסיכות לא מסיכות… והטלטלה הזו נמשכת כבר מספר חודשים. התחושה היא שאין קרקע יציבה להשתקע עליה. כל רגע הרוח עלולה לחבוט ולאיים על היציבות הכל כך נדרשת כדי לאפשר לגוף ולנפש להתקרקע ולהצמיח עלעלים חדשים, להתחבר לאיזורים של השראה ויצירה.
המצב חירום-שגרה הזה מאלץ את כולנו להיכנס למצב חצי הישרדותי. אי אפשר לעשות תוכניות ואלה שכבר העזנו לעשות נמצאים תחת איום מתמשך לביטול מיידי והמציאות הזו לא מאפשרת לייצר תנועה חופשית, נחת וחיבור לעצמנו.
***
אתמול יצאתי למרפסת להשקות את הצמחים וגיליתי להפתעתי, בלב נרגש, כי הסחלב שאורן קנה לי לכבוד יום הולדתי שהיתה לפני יותר מחודשיים, התחיל להצמיח ענפים ועליהם כמוסות פרחים שטרם נפתחו. "וואו!" אמרתי בהתפעלות. את הסחלב הוצאתי החוצה כיוון שאיבדתי אמונה כי באמת יצאו ממנו פרחים חדשים. מאיפה אני יודעת לגדל סחלב אמרתי לעצמי. ושחררתי את הפלסטיק שאחז במקל ובגבעול יחד והשתמשתי בו למשהו אחר. מסתבר, שהגבעול ללא המקל המוצמד אליו, גדל בצורה פיתולית. זה הסביר למה תמיד מצמידים לסחלב מקל, כדי לעזור לו לצמוח ישר.
התבוננתי בצמח המפותל שגדל לי במרפסת כנגד הסיכויים שנתתי לו, וניסיתי לצרף את אחד הענפים למקל שנותר בעציץ. לפחות את אחד הגבעולים אצליח ליישר, כך קיוויתי. ותוך כדי שאני מנסה לחבר בין השניים, נשמע קול ניפוץ קל. הענף חצי נשבר וליבי החסיר פעימה מצער. לא! אמרתי בקול. הצטערתי כל כך שהתערבתי בצורה שלו. כמה יומרני מצידי לדעת יותר טוב ממנו איך נכון לו לצמוח. אמנם הוא לא נתלש לגמרי, אבל היה לי ברור שהענף הזה לא ישרוד את השבר שגרמתי לו.
היום, יצאתי שוב למרפסת להכין את המנגל לקראת ארוחת הצהריים, ומבט חטוף לעבר הסחלב גילה לי שהוא עומד יציב ואין זכר לגבעול השבור מאתמול.
שפשפתי עיניים ונגעתי קלות בגבעול, בציפייה לראות אותו מתרומם, מתנתק מעצמו.
אבל לא כך קרה. הגבעול נשאר שלם.
והלב שלי, חזר להתרגש.
***
מדהים בעיני, כמו עם הסחלב, הפעמים בהם אנו מאבדים אמונה ברגעים בהם הדברים נראים ללא הבטחה, ללא אפשרות צמיחה. ואיך רגע של שבר יכול להיות הזדמנות לאיחוי ולריפוי.
שלא חייבים להתיישר כמו כולם.
הפיתולים, הם חלק מהחיים.
ומותר,
מותר להיות בדיוק ברגע הזה, בין השנה שחלפה, לזו שנכנסת.
לשהות במרחב הזה עם רגשות סותרים..
בין צער לשמחה, בין ידיעה לחוסר ידיעה, זה בין ייאוש לבין תקווה.