לא מזמן נסעתי לחופשה משפחתית עם משפחת המוצא שלי: הוריי, אחי ואחותי. היה מרגש, מיוחד ומעצים מאוד.
זו היתה גם הפעם הראשונה שאני נוסעת לחו״ל ועוזבת את אלון בן התשעה חודשים, בבית עם אחיותיו ואביו.
היה מרענן לגלות כמה מהר הרגשתי נוח להיפרד מהשגרה והמשפחה שנותרה בבית, ולהתפנות אל עצמי, אל החוויות שגאורגיה הנפלאה זימנה לי ולמשפחת המוצא האהובה שלי.
כבר בשדה התעופה בחזרה הביתה, יכולתי לשים לב איך כל אחד ואחת מאיתנו מתכנס יותר עם עצמו, מתכוננים לשוב הביתה אל הילדים, בן/בת הזוג, העבודה והעיסוקים שממתינים לבואנו.
כשהגעתי הביתה, פתחתי את הדלת בהתרגשות רבה וחיבקתי ארוכות את אנה, גלי ואלון.
התכרבלנו, צחקנו, דיברנו, והתחבקנו עוד קצת..
אבל, תוך כדי ההתאקלמות בבית, העיניים שלי מתרוצצות במרחב, ומדי כמה רגעים אני זורקת הערות ביקורתיות לאורן.
״אני רואה שהמנקה לא ניקה פה את הויטרינה של המרפסת״.
״למה אלון לא ישן צהריים, תראה כמה הוא עייף״ עיקמתי פרצוף.
וברקע אנה מבקשת שוב ושוב שאני אשחק איתה בבית בובות. ״עוד רגע״ עניתי לה בקוצר רוח ופתחתי את המקרר, נחרדת לגלות אוכל חיוור מלפני שבוע נח בעייפות על המדף ״איזה עובש יש במגירה של הירקות״ רטנתי בקול והתחלתי לרוקן את המקרר בהתרסה.
״מה הבעיה שלך!?״ אורן התפרץ עלי ״את לא רואה איך את מתנהגת?!״ ובבת אחת כל האוויר יצא ממני.
כמו בלון שמישהו תקע בו סיכה.
העשייה הנמרצת שחשתי בגופי התחלפה בעייפות. הנחתי על השולחן את קרטון החלב שתוקפו פג ומשכתי כיסא כדי שאוכל לשבת.
להקשיב לכל מה שמתחולל בתוכי ונמנעתי מלהרגיש.
״את לא מפסיקה לבקר אותי ולהעיר הערות על הבית, ואנה מנסה לקבל ממך יחס, רוצה לשחק איתך, היא לא ראתה אותך כמה ימים וזה מה שחשוב עכשיו?! המקרר??״ הוא תקע שוב את הסיכה הדמיונית בגופי המרוקן ממילא מאוויר וכאב פילח את ליבי.
״טוב די״ עניתי חצי כועסת חצי מובסת ״תן לי רגע.. ״ אמרתי לשנינו.
זאת הזדמנות, לחשתי לעצמי, הזדמנות להקשיב פנימה לכל מה שנדחס בתוכי..
למה אני מבקרת את אורן? למה אני ככ כועסת שאלון לא נרדם צהריים? הרי זה יכול לקרות גם במשמרת שלי.. והוא ככ שמח ורגוע.. ומה מכעיס בזה שיש אוכל ישן במקרר? זה לא שהוא האכיל אותם באוכל רקוב.. הוא פשוט לא רוקן את מה שפג תוקף.
וככה, לאט ובזהירות, אני מתבוננת על האמירות השיפוטיות שנלכדתי בהן ואני שמה לב איך כל זה מסתיר תחתיו רגשות ומחשבות שלא נתתי להם מקום בתוכי.
נאנחתי קלות והרמתי מבט חשוף ופגשתי בעיניו הפגועות של אורן.
״אני מצטערת שאני ככה.. זה באמת לא יפה מצידי להיכנס הביתה ובמקום לשמוח על כך שעשית עבודה נפלאה עם הילדים, והבית במצב מעולה, וכולם כאן מבסוטים ואני.. אני פשוט..״ לחלוחית הציפה את עיני ״אני מחפשת כל מיני פגמים ומנסה להראות שאתה לא יכול להשתלט פה על העניינים בבית כדי להוכיח שאי אפשר באמת להסתדר בלעדי״ אמרתי בקול את מה שניסיתי להסתיר מעצמי.
״מן פחד שלא צריכים אותי, שאני לא משמעותית, שאם אני לא נמצאת אז הכל ממשיך כרגיל ואפילו ממש סבבה בלעדי״ לקחתי עוד נשימה לפני שהמשכתי ״ולפעמים אני מתלוננת שקשה לי עם שלושתם לבד כשאתה לא נמצא.. והנה עכשיו אני לא נמצאת כמה ימים ואתה ממש הסתדרת יופי. אז מה זה אומר עלי? שלי קשה ולך קל?..״ ואני רואה איך פניו משתנות.. מתרככות.. ולמרות שהוא היה רחוק ממני על הספה, הרגשתי קרובה יותר אליו. קרובה יותר אלי.
״ושתדע, שזה לא כל כך נעים לי להרגיש כמה היה לי קל להיפרד מכם, כמה היה לי טוב בלבד שלי, כמה נהנתי מהחופש ומהעצמאות שלי. איזו מן אמא אני שאני ככה הולכת ואפילו לא ממש בא לי להתקשר לשמוע מה נשמע אתכם בבית״ אמרתי וקצת נחנקתי ״כמה זה לא פשוט להרגיש שממש מגיע לי להנות, להשתחרר, לפרגן לעצמי בלעדיך, בלי הילדים״
לפתע ממש שמתי לב לנשימה שלי. לאוויר שנכנס עם השאיפה פנימה ולבית החזה שנח על מקומו עם נשיפת האוויר החוצה.
היה בי שקט.
כבר לא הרגשתי צורך לנקות ולסדר ולהגיד שום דבר נוסף.
הסכמתי להרגיש.
להיות איתי.
קמתי מהשולחן לכיוון החדר של אנה וביקשתי להצטרף ולשחק איתה בבית הבובות.
הפעם, ביקשתי להיות בתפקיד הילדה